<h1>יבין שמועה לרשב"ץ הלכ' טרפות</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ונבאר דינו של שליל הוא העובר הנמצא במעי בהמה אחר שחיטה. אם מצא בה בן תשע חי ותלש קודם שחיטה מהחלב והוציאו האוכלו חייב כרת שכיון שנגמרו חדשיו יש לו דין חלב בהמה אעפ"י שלא יצא לאויר העולם קודם שחיטה ואם שחטה לבהמה ומצא בה בן תשע חי ניתר בשחיטת אמו ואפשר הוא שתמות הבהמה תחלה וישאר העובר קיים דאע"ג דאמרינן באשה שמתה דעובר מיית ברישא הני מילי מתה אבל נהרגה היא מתה ברישא כן אמרו בגמ' במסכת ערכין [ז' ע"א] ודבר זה הוא ענין טבעי כי המתה מפני החולי החולשה מגעת תחלה אל העובר כמו שאמרו שם משום דזוטר חיותיה. אבל נהרגה אפשר שיתקיים אחריה העובר שלא הגיעה לו החולשה וזה העובר שהוא בן תשע חי הוא מותר בשחיטת אמו וחלבו וגידו מותרין משום בהמה בבהמה והרמב"ם ז"ל פסק ניתר בשחיטת אמו וחלבו וגידו אסורין ובתוספות פוסקין דחלבו מותר וגידו אסור וכל זה אינו נכון שכיון שהוא ניתר משום בהמה בבהמה תאכלו אין לחלק בין בשרו לגידו וחלבו הכל מותר ודמו אסור וכתב רש"י ז"ל משום דלא גרע מדם האברים שהוא אסור וי"א שאין בו כרת אלא איסור לאו וי"א שיש בו כרת והרמב"ם ז"ל כתב שהדם הכנוס בלבו יש בו כרת ואם הבהמה היא טריפה שאין שחיטתה מטהרתה ומצא בה בן תשע חי שחיטתו מטהרתו דארבע סימנין רבי ביה רחמנא אם הועילו לו סימני אמו ניחא ואם לאו יועילו סימניו ומותר ולפי זה חלבו וגידו אסורין ואם נתקיים שמנה ימים שיצא מספק נפל מותר ואם קים ליה דכלו לו חדשיו ויצא מספק נפל אף בשרו מותר מיד ואם הוא בן תשע מת או בן שמנה חי ניתר בשחיטת אמו שאינו אלא אבר מאבריה וקורעו ומוציא את דמו וכבר פירשתי דין דמו למעלה בסמוך.
